קולין כבר גמרה לארוז את המזוודה שלה, היא כבר הייתה לבושה בבגדים נוחים למטוס, המעיל היה מונך ברכב יחד עם המזוודה. הכל היה מוכן.
איילת חיכתה לה ברכב. שבילי דמעות מעטרים את פניה הייחודיות, הפנים הצוחקות, העיניים החתוליות, הסנטר החצוף, כל מה שמשך את ג׳ק בהתחלה, השמחה המוקרנת ממנה, התמימות המאושרת, הכל נעלם והוחלף בשבילי דמעות, בעיניים נפוחות ואף אדום. השפתיים שנהגו לחייך הושפלו ויפחות בכי נוראיות בקעו מהן ומילאו את חלל הרכב.
זו לא הפעם הראשונה שהיא נשברת מאז שקולין החליטה לעזוב. הבת הקטנה שלה, הנסיכה של הבית, עוזבת. כל מה שאיילת רצתה היה להחזיק את התינוקת הקטנה שלה קרוב אליה ולא לעזוב. אבל קולין כבר לא תינוקת, היא כבר לא ילדה. היא באופן חוקי בן אדם בוגר. יש לה רשיון, היא סיימה תיכון בהצטיינות, היא יכולה להעמד למשפט, היא יכולה לשתות אלכוהול, היא יכולה לעשן. היא תיהיה בת תשע-עשרה בעוד כמה חודשים. הדבר הטוב ביותר שאיילת יכולה לעשות זה לתמוך בה. קולין צריכה תמיכה. לפחות אחד מהוריה שיהיה לצידה.
קולין עמדה בפתח חדר העבודה של אביה. היא לא עמדה שם מאז שהודיעה שהיא עוזבת לארצות הברית לפניי חודשיים. מאז היא ואביה לא דיברו. הוא התעלם מנוכחותה כאילו שהיא לא קיימת. זה הכאיב לקולין בצורה שרק הוא יכול להכאיב. היא הרגישה שהיא נשברת, כל פעם קצת יותר בכל פעם שעבר לידה מבלי להביט בה, אז היא העדיפה להמנע מלפגוש בו.
״אבא״ קולין אמרה בקול שקט, כמעט לחישה. היא קיוותה שלפחות עכשיו, כשהיא ממש עוזבת שהוא יענה לה. אך הוא לא השיב. הוא המשיך להתעלם ממנה כפי שעשה בחודשיים האחרונים. העט שהחזיק רקד על הניר ומילים בקעו מקצהו. קולים התקווצה. היא הרגישה איך היא מתחילה לרעוד.
״אבא״ היא אמרה בקול רם יותר, אך רועד ״בבקשה תגיד משהו״
שתיקה.
״אבא״ הקול של קולין הפך לתחינה עצובה ורועדת ״אני עוזבת היום, אני רוצה להפרד ממך״
״שלום״ הוא אמר בקול יבש וחסר רגשות. קולין הרגישה שהיא נשברת, סדקים דקים שרטו את ליבה מבפנים. יפחת כאב ברחה משפתיה, היא הסתובבה מהר וברחה משם.
הצעדים המהירים והרועשים של קולין מילאו את הבית. נדמה היה שכל צעד הוא אגרוף המוטח ללבו של ג׳ק. העט נפל מבין אצבעותיו והחתים את הרצפה בדיו שחור. הוא השעין את ראשו על ידו ודמעה חמקה מעינו וזלגה על הדף, מחתימה את הנייר במי רגשות מלוחים. הדמעה מחקה ומרחה את המילים על הדף, אך שום מילה לא תיארה רגש יותר טוב מהדמעה היחידה הזו. דמעה שניה זלגה ונחתה על הדף, מורחת מילים שונות. ואחריה עוד אחת, אט אט התעצמו הדמעות והפכו לבכי.
״שלום לין-לין שלי״
קולין כבר באה לפתוח את הדלת הראשית ולצאת לרכב אך מישהו הקדים אותה וכמעט פגע עם הדלת בפרצופה. מאחורי הדלת עמד נטע וחייך את חיוכו הכובש. קולין הרגישה איך ברגע שנכנס לחדר הדמעות הפסיקו לזלוג. זה הרגיש כאילו שמש גדולה וחמה עוטפת אותה בקרניה הארוכות.
״היי לין-לין״ הוא אמר והניף אותה לחיבוק, בדיוק כפי שהיה עושה כשהייתה ילדה. ״חשבת שתצליחי לברוח בלי להפרד מאחיך הגדול?״
קולין צחקה ועטפה אותו בזרועותיה הדקות. היא הרגישה שברירה וקטנה, אך עדיין בטוחה. כפי שהרגישה כשהייתה ילדה.
נטע קבר את ראשו בשערותיה וקולים הרגישה כמה דמעות רטובות על כתפה.
״זה עדיין לא מאוחר להתחרט״ הוא לחש באוזנה. זה היה לקולין כמו אגרוף ישר לחזה. היא שחררה אותו מחיבוקה והשתחררה בעצמה מחיבוקו. היא ישרה אליו מבט ארוך, שיערו השחור והקצר ארך מעט מאז הפעם האחרונה שנפגשו ועיניו החומות הגדולות כמו שני כוכבים נצצו מדמעות. הגבר הזה, הגבוה הזה והחזק הזה בוכה מולה. אולי בפעם הראשונה בחייה.
נטע, דומה כל כך לירדן, כל כך דומה שלפעמים איילת לא הייתה מסוגלת להביט בו. לשניהם קולין תתגעגע.
״אני לא מתחרטת על החלטתי״ קולין אמרה והרעד חזר לקולה, ״אני אבוא לבקר-״
״מה לגביי יעל? היא בהריון, יהיה לנו בן, קולין. ירדן לא פה, ליעל אין אחים, את הדדה היחידה שתהיה לו. את לא רוצה להיות שם בשבילו? לראות איך הוא גדל? לשמוע אותו מנסה להגיד את שמך? הולך אלייך בפעם הראשונה...״
בטנה של קולין התקווצה עוד יותר. זה הרגיש כמו אלפיי אגרופים, אחד אחריי השני, בום בום בום, פוגעים בה, במקומות הכי רגישים שלה. דמעות זלגו בנהרות מעיניה והיא כיסתה את פיה בכפות ידיה הרועדות. קולין לא הצליחה לדבר, היא נענעה את ראשה ויפחות בכי חמקו משפתיה. נטע הנהן והשפיל את ראשו.
״בסדר,״ הוא ליש והצמיד אותה חזרה לחיבוק אחרון. ״בהצלחה קולין״ ואז הוא שיחרר אותה והביט בה פוסעת באיטיות לרכב. |
;){kind=link}