אני אפילו לא יודעת מה עובר עליי |
|
אני לא יודעת. אני עייפה. עייפה מהכל. אני לא מראה את זה, בכלל. אני הבנאדם הכי מאושר שיכול להיות. או לפחות מנסה. אריק אומר שאני כל הזמן שמחה. אני לא יודעת. אני פשוט צריכה חיבוק. עכשיו. ולא סתם חיבוק, חיבוק הדוק כזה מהמישהו המיוחד שלי, אחד שירשה לי להתפרק. זה פשוט הורג אותי. לכולם יש רגעי שבירה אבל אני פשוט נשברת מלא פה באמריקה. כל כך נימאס לי מזה. אני צריכה את שירושית שלי. את החברה הכי טובה שלי. אני פשוט צריכה מישהו. שניהם קרובים אליי. את שניהם אני צריכה. אבל יש קטץ׳: אחד פה ואחת בארץ. זה מצחיק כמה זה יכול לשבש לי את כל הרגשות, לקשור את הכל אחת בשניה. אני רוצה לחזור, לחזור הביתה. למקום שאני מרגישה בו הכי בבית, למקום הישן והטוב. להפסיק לעבור. להתמקם בבית שוב. להיות עם המשפחה, חברים. אבל חלק בי לא רוצה לעזוב. חלק די גדול. אם הייתם שואלים אותי לפניי חודש הייתי אומרת לכם שכל הלב שלי שייך לישראל, לבית. אבל עכשיו? מישהו לקח לי חלק מהלב. חלק ממנו לא שייך לישראל. חלק ממנו שייך לסרג׳יו. אני לא רוצה לעזוב אותו, אני אוהבת אותו. פעם ראשונה בחיים שלי שאני באמת אוהבת מישהו, לא סתם נידלקת, לא סתם חיבה. אהבה אמיתית. עצה ממני- אל תתאהבו. אי אפשר לעזוב את זה אחר כך. אז עכשיו אני חצויה, אני לא רוצה להשאר פה, אבל לא רוצה לעזוב. אני רוצה הביתה! אבל סרג׳יו... כשהו רק מחייך אליי אני כולי מתמלאת פרפרים, כשהו מחבק אותי אני כולי מפצפצת מבפנים כמו ציקוקים שמתפוצצים לי בבטן. וכשהו מנשק אותי, נשיקה פצפונת, קטנה ותמימה לפניי שאני הולכת ואז מושך אותי לעוד אחת ועוד אחת עד שאני כבר מרגישה את הפלאפון שלי רוטט ויודעת שאמא שלי ממש כועסת שזה לוקח לי מלא זמן. אז, כשהו עושה את זה, אני מרגישה בטוחה, מרגישה נאהבת, שמחה, אני מרגישה שאני יכולה לעוף. איך אני יכולה לעזוב אותו? איך אני יכולה להשאר פה באמריקה ולהמשיך להיות שבורה כי חלק ממני נשאר בארץ? איך אפשר? אבל מצד שני, אין לי בחירה. |
|
|
|
|
;){kind=link}