לא רציתי לקום היום מהמיטההיום בבוקר, רציתי לישון עד שהיום ייגמר.
המיטה בחדר האורחים אצל סבא וסבתא שלי קטנה ולא ממש נוחה, כפות רגליי מבצבצות מהקצה וראשי נחבט במעקה שצמוד לקיר. החדר עצמו פצפון, רק המיטה נכנסת אליו, שולחן עבודה וארון שמקטין את החדר עוד יותר.
אני עוצמת את עיניי שוב, מדמיינת שאני חוזרת בזמן, לחופשת הקיץ הקודמת, שם הכל היה מושלם. הייתי עם החברה הכי טובה שלי, שירה, בים עם המשפחה שלה, רצנו, שחינו, צחקנו...
או שאולי אני בכלל בחזרות למסיבת סיום, שם הכל היה מושלם. הייתי עם הדר ושירה, שתי החברות הקרובות שלי בבצפר, ועם יובל ובעצם כולם! זה היה גיבוש מדהים בין כולם והיה כיף! חודש שלם שכל הדאגות שלי פרחו והייתי נתונה לצחוק בלתי נשלט וכיף אדיר עם האנשים שאני הכי אוהבת. בכלל לא שינה לי שהמסיבה עצמה הייתה עלובה וגרועה, היה לי כל כך כיף שלא היה לי איכפט אם יובל המבולבל היה עושה סולו שבירה עם הכל הצרוד והפדופילי שלו! זה היה חודש של שריפת זמן עם חברים.
או אפילו את סופ השבוע שהייתי אצל סבא וסבתא שלי, עם דידי, הילדה של השכנים שאני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי, חברה כל כך טובה, בעצם, היא כמעט אחות. את כל מה שעשינו יחד, אכלנו גלידת יוגורט בגלידריה בפינת הרחוב, מרתונים בלטי פוסקים של השמינייה.... הכל.
אני מדמיינת הכל מחדש, שוקעת עמוק יותר ויותר במחשבותיי ואט אט בשינה...
"שקד!!" אמא קראה לי מהצד השני של הדלת והעירה אותי מבוהלת."תתעורי, כבר כמעט צהריים ואת עוד צריכה לארוז!"
"טוב אמא" אני מכריחה את עצמי לקום מהמיטה, מקלפת את השמיכה מעליי ומזדקפת לישיבה. אני נושכת את שפתיי בכוח ומכריחה את עצמי לא לבכות. אני נאבקת בדמעות שמאיימות לזלוג, יפחה בורחת מבין שפתיי והדמעות בורחות במפלים מעיניי ללחיי.
תחושת הריקנות שכל כך התרגלתי אליה בחודש האחרון חוזרת, אני מרגישה כמו בובת חרסינה שבירה וחלולה, המוחזקת בידיים חלקלקות. אני יודעת שאפול, וכשזה יקרה אני אשבר ואלפיי חלקי חרסינה קטנים. אולי אפילו אהיה לאבק.
היום זה היום שכל כך פחדתי ממנו,
זה יום המעבר.
אז הינה אני, בובת החרסינה השבורה...
1 באוגוסט, 2012
לא רציתי לקום היום מהמיטההיום בבוקר, רציתי לישון עד שהיום ייגמר.
המיטה בחדר האורחים אצל סבא וסבתא שלי קטנה ולא ממש נוחה, כפות רגליי מבצבצות מהקצה וראשי נחבט במעקה שצמוד לקיר. החדר עצמו פצפון, רק המיטה נכנסת אליו, שולחן עבודה וארון שמקטין את החדר עוד יותר.
אני עוצמת את עיניי שוב, מדמיינת שאני חוזרת בזמן, לחופשת הקיץ הקודמת, שם הכל היה מושלם. הייתי עם החברה הכי טובה שלי, שירה, בים עם המשפחה שלה, רצנו, שחינו, צחקנו...
או שאולי אני בכלל בחזרות למסיבת סיום, שם הכל היה מושלם. הייתי עם הדר ושירה, שתי החברות הקרובות שלי בבצפר, ועם יובל ובעצם כולם! זה היה גיבוש מדהים בין כולם והיה כיף! חודש שלם שכל הדאגות שלי פרחו והייתי נתונה לצחוק בלתי נשלט וכיף אדיר עם האנשים שאני הכי אוהבת. בכלל לא שינה לי שהמסיבה עצמה הייתה עלובה וגרועה, היה לי כל כך כיף שלא היה לי איכפט אם יובל המבולבל היה עושה סולו שבירה עם הכל הצרוד והפדופילי שלו! זה היה חודש של שריפת זמן עם חברים.
או אפילו את סופ השבוע שהייתי אצל סבא וסבתא שלי, עם דידי, הילדה של השכנים שאני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי, חברה כל כך טובה, בעצם, היא כמעט אחות. את כל מה שעשינו יחד, אכלנו גלידת יוגורט בגלידריה בפינת הרחוב, מרתונים בלטי פוסקים של השמינייה.... הכל.
אני מדמיינת הכל מחדש, שוקעת עמוק יותר ויותר במחשבותיי ואט אט בשינה...
"שקד!!" אמא קראה לי מהצד השני של הדלת והעירה אותי מבוהלת."תתעורי, כבר כמעט צהריים ואת עוד צריכה לארוז!"
"טוב אמא" אני מכריחה את עצמי לקום מהמיטה, מקלפת את השמיכה מעליי ומזדקפת לישיבה. אני נושכת את שפתיי בכוח ומכריחה את עצמי לא לבכות. אני נאבקת בדמעות שמאיימות לזלוג, יפחה בורחת מבין שפתיי והדמעות בורחות במפלים מעיניי ללחיי.
תחושת הריקנות שכל כך התרגלתי אליה בחודש האחרון חוזרת, אני מרגישה כמו בובת חרסינה שבירה וחלולה, המוחזקת בידיים חלקלקות. אני יודעת שאפול, וכשזה יקרה אני אשבר ואלפיי חלקי חרסינה קטנים. אולי אפילו אהיה לאבק.
היום זה היום שכל כך פחדתי ממנו,
זה יום המעבר.
אז הינה אני, בובת החרסינה השבורה...